<h1>רמב"ן — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[רמב"ן חולין מ"ב ע"א]. מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה. תמוה היאך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה, אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למשה מסיני פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות שנים עשר חדש, ואעפ"כ מי שראיות חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו שהרי אומר שמתה במקרה כדאמרינן [נ"ד ע"א] גמירי דאי מבדרי לה סימני חיה, ובירושלמי במס' תרומות [פ"ג ה"א] גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגין אלא בעיקר בדיקתה פליגין.
<h2>דף כ.</h2>
[חולין י"א ע"ב] וליחוש דילמא לאו אביו הוא אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל. וה"ה לכל עריות שמחמת קורבת האב כגון אשת אחי אביו ואשת אחיו מאביו, ואיכא דקשיא ליה דתנן בבכורות פ"ג [י"ט ע"ב] הלוקח בהמה מן הגוי ואינו ידוע אם בכרה אם לא בכרה ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ליזיל בתר רובא ורוב בהמות מתעברות ויולדות וכו' כדאיתא התם ואמר רבינא כי אזלינן בתר רובא הני מילי ברובא דלא תלי במעשה אבל ברובא דתלי במעשה לא, והכא נמי אמאי אזלינן בתר רוב בעילותיו דבעל הא רובא דתלי במעשה הוא, ולאו מילתא היא כלל דכי [לא] אזלינן בתר רובא דתלי במעשה ה"מ כשמיעוטו לא תלי במעשה כי התם משום דמילתא דאתיא ממילא שכיח, אבל היכא דמיעוטא נמי תליא במעשה כי הכא, שוין הם ועל כרחך הרוב מצוי והולכין אחריו כמו שהולכין אחר רוב שאין רובו ומיעוטו תלויין במעשה.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין ע"ז ע"א] המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורות [כ"א ע"ב] המבכרת שהפילה חררת דם ה"ז תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוטא, וזו אינה קושיא שהרי אמרו שם בגמ' וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה, אבל בשליא כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שפטורה מן הבכורה.
<h2>דף כג:</h2>
[חולין ע"א ע"א] לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י ז"ל וקרא דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא אבל נראית לגר בשעת מיתה וחל עליה שם נבלה לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב, והכי איתא בגמ' בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"ב] ור"י ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ואיכא דקשיא להו דגרסי' בפרק בתרא דע"ז [ס"ז ע"ב] אמר רב כהנא ש"מ מדר' יוחנן נטל"פ מותר והוינן בה ומי איכא למ"ד אסור אין ר"מ דתניא אחד נטל"פ ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר"מ, ר"ש אומר לפגם מותר, מ"ט דר"ש דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, ור"מ ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא, ור"ש סרוחה דמעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, והא ר' יוחנן כיון דכדר"ש ס"ל [דנטל"פ מותר ה"נ ס"ל] כר"ש דדריש נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, וי"ל דגמ' הוא דפריש ליה בבכורות כדמצטריך ליה לההיא, אבל למ"ד משמיה דר"י נטל"פ מותר מתרץ לה הכי דסבר ר"י שלא נתמעטה נבלה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור דגבי איסור כתיב גר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרי.
<h2>דף מ.</h2>
דכל יתיר כנטול דמי. נראה לי דכנטול ממקום שהוא יתר קאמר ולא כנטול כל אותו האבר קאמר, לפיכך בהמה שנמצאת יתירה רגל למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידין כשרה כאלו נחתכה שם באותו מקום. ומדאמרינן כנטול דמי ולא אמרינן כחסר דמי ש"מ כנטול בידי אדם קאמר, לפיכך בהמה שנמצאו בה שני טחולין סמוכין בסומכייהו רואין אותן כאלו נטלו ונקבו באותו מקום, וכן שני כבדין שנמצאו מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום שהיא חיה רואין אותו כאלו ניטל מאותו מקום וטרפה וכגון דא צריכה רבה. ורש"י ז"ל כתב כנטול דמי הותיר אחת כחסר אחת והוי כבעל רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואין לשונו בכאן מכוון אצלי, דלאו כחסר קאמרינן אלא כנטול קאמרינן, וחסרה בירך כגון שאין לה בוקא דאטמא ויש לה רגל כשרה היא ולפי מה שכתבתי למעלה [נ"ד ע"א], ועוד ראיתי בהלכות גדולות כי משתכחן תרתי טחלי שפיר דמי וצ"ע.
